"לבנות גשר" – תכנית STEM לנערות

במהלך שנות ילדינו במערכת החינוך בגילאי הגן, המערכת תומכת ומעודדת מעורבות של ההורים עם הילדים. מעורבות הכוללת פעילויות משותפות (ולא רק מסיבות וחגיגות לציון חגים ואירועים שונים).

עם המעבר בית הספר היסודי, ולאורך שנות חינוך הילדים עד לחטיבת הביניים, מצטמצמת מעורבות ההורים בפעילויות אמתיות (אין הכוונה לפעילויות בסגנון ועד הוריי הכיתה או מסיבות סיום). הריחוק כה רב עד כי חלק ניכר מההורים אינם יודעים כלל מה לומדים ילדיהם ולהיפך, מרבית הילדים אינם יודעים במה הוריהם עובדים ("אבא עובד בפגישות"…).

חשוב לציין כי הדבר נובע הן ממבנה מערכת החינוך אך לא פחות חשוב מכך, וכנראה שאף יותר, מהאופן שבו אנו חיים. מרבית ההורים רודפים אחרי קריירה לצורך פרנסה ראויה, השגת הצרכים הכלכליים המשפחתיים והגשמת ה"אני" האישי שלהם. כל זה מתבטא בשעות רבות מדי, ובישיבה מול מסכי המכשירים הסלולריים (או כמו שהבן שלי אמר לי: "אמא, גם את מכורה לאייפון, אז אל תתלונני עליי". אמר וידע מה הוא אומר…).

סדר יום כזה מוביל לחיים רצופי מתח ולחץ, עייפות מצטברת והכי גרוע: ריחוק הולך וגובר בין בני המשפחה.

אחת התלונות הנפוצות בקרב הורים לילדים בתחילת גיל ההתבגרות (10?…) היא שהם אינם מרגישים כדמויות מעצבות או משפיעות על ילדיהם, והרבה פעמים המונח "ילד עצמאי" הוא תירוץ עגמומי לחוסר היכולת שלנו לעצב ולנהל את חייהם של ילדינו המתבגרים. אנחנו פשוט כמעט לא רואים אותם וגם בזמן הפוטנציאלי לחוויות משפחתיות, כל בני המשפחה טומנים ראשיהם במסכים.

ובכן, ככה לא בונים חומה…

במהלך שנותיי כיזמית בתחום החינוך למדעים וטכנולוגיה בקרב ילדות וילדים (ונערות ונערים) לא אחת נתקלתי במשפטים כגון: "ההורים שלי בכלל לא מעורבים במה שאני לומד/עושה; לא נראה לי שזה מעניין אותם; אין לי באמת מודל לחיקוי; את המחנכת שלי אני פוגשת שעתיים בשבוע" (ילדי חט"ב) ועוד.

גם אם המורה הוא/היא מעניקים ערך מוסף לילד/ה מעבר לתכני הלימוד ולמשמעת הכיתתית, מעטים הילדים שרואים במוריהם מודל לחיקוי. וזה חבל.

אם כך, נותרנו עם גורם אחד, שהוא המרכזי והחשוב ביותר, הגורם שתמיד נמצא שם (מה זה בדיוק "שם"?…), מיום לידתנו ולאורך השנים: אמא ואבא. רבים המחקרים, המאמרים והעבודות שנעשו ונכתבו על חשיבות ההורים כדמות מעצבת בחיי ילדיהם ואין הכוונה לפתח את הידוע וברור לכל, אלא להאיר לכולנו נקודה חשובה:

ההורים, הם המודל הכי חשוב, הדוגמה האישית הכי מרכזית בחיי ילדיהם.

זה המקום לצטט אמרה שפגשתי באינטרנט: "הילדים שלך יגדלו להיות מי שאת, אז תהיי מי שאת רוצה שילדייך יהיו". בול פגיעה. אוקי, אז מה הלאה?

אז אמרות לחוד וחיים אמתיים לחוד. וכשנחשוב על "להיות שם בשביל הילדים", כדאי שזה יהיה "על באמת".

לרוב אנחנו טוענים שאנחנו הורים משקיענים אך אם להודות על האמת, במרדף היומיומי של החיים, המון אנשים מגדלים אתנו את ילדינו ואנחנו רואים אותם מעט מאד ומדברים איתם עוד פחות. הרבה פחות. פגשתי לא מעט הורים אשר בעת המפגש אחר הצהרים עם ילדיהם שואלים: "איך היה היום שלך?" ובכן, בסוף היום הילד/הילדה במקרה הטוב עייפים מכדי לפרט או במקרה הפחות טוב אינם זוכרים. כך נשארת תלויה באוויר התשובה הפופולרית מאד (אני מכירה אותה באופן אישי): "כיף".

כיף היא לא תשובה. היא מילה. אחת. ולא ייתכן שנפתור את עצמנו מלהתעניין ולהתעמק מעבר למילה הזו (אגב, גם: "כיף מאד" היא לא תשובה למרות שהיא מורכבת מיותר ממילה אחת).

כך מתקדמים חיי בני המשפחה, זה לצד זה, ללא מעורבות ושיתוף עמוקים ולא נוכל להתפלא אם כשילדינו יצלחו את חטיבת הביניים (אתגר מאד מורכב וסבוך מכל הבחינות) ויגיעו לחטיבה העליונה, יהיה ממש מאוחר עבורנו להתעניין, להתערב ובכלל להביע דעה.

הערה מקדמת עלילה: שנת בת המצווה ("בת מצווש" במחוזותינו) והכניסה לחטיבת הביניים עבור בנות (וגם עבור בנים כמובן) היא תקופה חשובה, מיוחדת ומורכבת ביותר. זו נקודה בזמן (או בעצם מעין חלון הזדמנויות) אשר במהלכה ניתן ליצור שינויים, לקדם תהליכי הצלחה ואף לעצב ולחזק את הדימוי העצמי.

למאמר זה שתי מטרות. האחת היא להצביע על קיום הבעיה (למרות שאין ספק שהבעיה ידועה ומוכרת) והמטרה השנייה היא לנסות ולהציע פתרון.

ומכאן לפתרון. רבות מאד הן תכניות המנהיגות, ההעשרה, קידום המצוינות, עידוד הילדים בתחומי לימוד רבים (ריקוד, מוסיקה, מדעים וטכנולוגיה ועוד) ובכולם מרכיב מרכזי: יצירת תכנית הכוללת מפגשים עם מומחים בתחום ויצירת מסלול המאפשר חוויות אישיות, מנהיגותיות, והתנסות מקצועית/יזמית, כל תכנית בתחומה. תכניות נפלאות אשר מאחוריהן ארגונים ואנשים אשר שמו להם למטרה לקדם את ילדינו בתחומים שונים.

תכנית לעידוד בנות למדעים וטכנולוגיה ( STEM- Science, Technology, Engineering, Mathematics) תכלול לרוב את כלל המרכיבים המצוינים מעלה: גיבוש קבוצה, קיום מפגשי העצמה עם נשים משפיעות מתחום המדעים והטכנולוגיה ופיתוח מוצר או יצירת מענה/פתרון לבעיה מהתחום הרלוונטי. במהלך התכנית האפקט יצליח, תחושת האמונה ביכולת האישית תגבר, ההתרגשות מעולם תוכן רחב ומרתק, ואז יישמע הגונג (ביטוי שככל הנראה מסגיר את גיל כותבת המאמר) והתכנית תגיע לסיומה.

ומה קורה בסוף התכנית? כשהחיים ממשיכים, גיל ההתבגרות בשיאו, שינויי הגוף מגיעים, האתגרים החברתיים והלחצים בלימודים חוזרים למרכז הבמה. האם הנערות באמת בוחרות בתחומי המדעים והטכנולוגיה כמקצועות לבגרות ויותר מכך כדרך חיים? התשובה ממש לא ברורה. כמות הנשים שעוסקות במדעים וטכנולוגיה אינה גדולה וכמות הנשים שמובילות בתפקידי מדע, טכנולוגיה והנדסה אינה גדולה כלל. טובה ומוצלחת ככל שתהיה, התכנית תחומה בזמן, וללא הטמעה בחיי היומיום על ידי גורם מעורב עלולה השפעתה לדעוך.

אם כך, מה חסר בתכניות הללו?

מעורבות ההורים. דמיינו לעצמכם תכנית להעצמת נערות בתחום המדעים והטכנולוגיה המשתפת את האימהות של הנערות מההתחלה. למה אימהות? מכיוון שהן המודל לחיקוי הטבעי ביותר של ילדותיהן. אפילו לפני האבות (אין המקום להפחית מחשיבות האב כדמות לחיקוי אלא להדגיש את תפקיד האם בחייה של בתה).

בעת כתיבת שורות אלה עולה השאלה: מתי? באיזו תדירות? בבוקר, על חשבון שעות העבודה? הבוס יאשר? אולי אחר הצהרים? מי יג'נגל במקומי את משימות שאר הילדים (3 ילדים, 32 חוגים, 310 חברים ועוד). כותבת ונזכרת במערכון המעולה של ארץ נהדרת עם עלמה זק המצוינת על האמא שעושה הכל….

הנה קווים מנחים לתכנית "לבנות גשר"- מיזם STEM  לנערות צעירות:

התכנית תנוע בשני אופנים מקבילים: הכרות עם תחומי המדע והטכנולוגיה על ידי הכרות עם  נשים מובילות ומומחיות (הרצאות וסיורים), והתנסות מעשית בצוותים קטנים.

  • תהליך ההכרות עם עולם המדע והטכנולוגיה. הדרך הטובה ביותר להיחשף לתחומים חדשים היא לשוחח עם מומחיות ולבקר במקום עבודתן. כך ניתנת הזדמנות לשוחח ולשאול שאלות וחשוב לא פחות, לראות את הדברים בעיניים (לא נוכל להישאר בגבולות ההרצאות התיאורטיות) למשל על ידי ביקור במעבדות ומפעלים.
  • תהליך ההתנסות המעשית ימומש על ידי חלוקת הקבוצה לצוותים קטנים: אם ובתה=צוות. מתחילת התכנית ועד לסיומה. לכל קבוצה מנחה מקצועית המנהלת ומלווה את התהליך כולו.

כל צוות נדרש להתמודד עם אתגר הנדסי/מדעי כפרויקט. האתגר יהיה לאתר בעיה/פער/קושי ("צורך מבצעי" אם תרצו) מחיי היומיום בבית (מתי יומצא צרור המפתחות שניתן יהיה להתקשר אליו?….), להמציא פתרון ולפתח אותו כמוצר.

הערה: ההתנסות המעשית (מימוש פרויקט), מתאפיינת בתהליכי חשיבה על בעיה משותפת בחיי היומיום של חברות הצוות; תכנון פתרון ובנייתו, ייצר רגעים מיוחדים, יפנה מקום לחוויות משותפות ויחזק את תחושת המעורבות ההדדית בין האם לבתה. בתהליך זה האם הופכת להיות מודל לחיקוי עבור בתה (ולהיפך, אגב), לצד אלה יתחזקו יכולות סבלנות, עמידה באתגרים, התמדה, אמונה ביכולת האישית והצלחה. ארגז כלים מצוין לחיים עצמם.

בחזרה למציאות: כמובן שקשה לצפות מאימהות (ומסביבת העבודה שלהן) לתמוך בתהליך כזה, ולכן ניתן להתאים את מעורבות האימהות לפי אופי הקבוצה ומגבלות חברותיה.

ולבסוף, אם אתן חושבות שזה מורכב, קשה, לא ניתן לביצוע במהלך החיים העמוסים שלנו, ייתכן שאתן צודקות. אבל… יש חלון זמנים יקר וקצר והמשימה חשובה. זכרו כי הזמן המצטבר שאנחנו משקיעות בשוטטות ברשתות חברתיות ולחיצת לייק ופרגון על כל תמונה של מי שהכרנו אתמול בחוג של הילדה ("מהממתתת") יכול להיות מתועל למטרה חשובה בהרבה: הצבת מודל לחיקוי ראוי, רציני, מתעניין ועמוק לבנותינו.

זה החלון וזו ההזדמנות.

פרטים נוספים על תכנית "לבנות גשר" ניתן לברר עם כותבת המאמר.

עדי ניניו גרינברג

adi@allspace.co.il

www.allspace.co.il

צילום: ליה לביא

קרדיט צילום: ליה לביא

2017-06-29T15:39:38+00:00